מדוע בניית מקווה טהרה ביתי לא סותר לצוואת ר”י החסיד

 ” מקווה מים חיים” מסייעת לציבור בזה, שהיא נטלה על עצמה לפעול לבנייתם של מקוואות חדשים, שיפורם של מקוואות קיימים,ושיפוצם של מקוואות ישנים, פסולים או מוזנחים,תוך הידור הלכתי ומעשי. ניתן לראות את תרומתנו לכלל הציבורבאתר הבית של “מקווה מים חיים” www.hamikve.co.il דברים אלו נכתבו ע”י הרב כלאב מנכ”ל “מקווה מים חיים” צוואת ר’ יהודה החסיד

א.   האם בניית מקווה בבית סותרת לצוואת ר”י החסיד ?
בצוואת ר”י החסיד אות י”ח כתב וז”ל :
לא יעשה אדם מרחץ בתוך ביתו, ואם יעשה הבית יחרב, אא”כ עושה לרחוץ רבים בו” עכ”ל.
ר’ משה פינשטיין נשאל האם בנית מקווה ביתי סותרת את צוואת ר’ יהודה החסיד, ועל כך השיב (בשו”ת אגרות-משה יורה דעה ח”ב סימן צ”ז עמ’ קס”ח) שמקווה אינו נקרא מרחץ. וז”ל :
ובדבר צוואת רבינו יהודה החסיד שלא יעשה אדם מרחץ בתוך ביתו, אם גם מקווה טהרה בכלל, והאריך כתר”ה, ועוד הביא כתר”ה תשובות מהרבה גאוני זמננו, וכתר”ה מסיק להיתר [מי שהסיק להיתר הוא הרב הגה”צ המפורסם במעשיו לטהרת וקדושת ישראל מהר”ר חנניא יו”ט ליפא דייטש ] הנה ודאי פשוט וברור שאין מקווה בכלל לשון מרחץ…ולכן צדק כתר”ה שפשוט שמותר ואין בזה שום חשש.”

ב.  1. באיזו מידה מחייבת צוואת ר’ יהודה החסיד את כלל ישראל ?

2. האם ההתייחסות לכל האזהרות שקיימות בצוואה שווה ?                                           
בספר חסידים, הוצאת מוסד הרב קוק מובאת הקדמה לצוואה מאת הרב ר’ ראובן מרגליות זצ”ל.
ושם כתב שמאחר שלא נמצאו נימוקים לנאמר בצוואה, ומאחר שישנם דברים הנראים כסותרים את דברי חכמי התלמוד, היו מרבותינו האחרונים שפקפקו אם חייבים להיזהר באמור בצוואה.  
והביא מהגאון ר’ משה פרובינצלי  שנשאל “יורנו המורה אם ראוי לעשות מעשה נגד חכמינו ז”ל בשביל צוואת ריה”ח וכו’ ” והשיב וז”ל :
כי הצוואות ההן לא אמרן יהושע בפומיה, ואין להאמין בהן, כ”ש לעשות מעשה על-פיהן, נגד קבלתם ז”ל, וכו’. גם לא מן השם שכולן יצאו מפי החסיד, אלא מפי אחרים, ויחסום אליו, או נמצאו בעיזבונותיו והאמינום לו – ולא ממנו !…”
וגם הביא משו”ת מהר”ם מינץ סימן ע”ט, שמתייחס לאדם שנדר בעת צרה, וכעת רוצה להתיר את נדרו. אולם כתוב בצוואת ר”י החסיד שנדר כזה אין להתיר כלל. וכתב המהר”ם מינץ וז”ל :  “אין איסור בזה…וגם כל צוואת ר”י החסיד לא נתפשטו, ורובם בטילות.”
גם הביא מ”שב-יעקב”  אהע”ז סימן כ”ב שדן בשאלה האם יש להקפיד על השתוות שם החתן והחותן, שכתב ששמע מכמה גדולי הרבנים שלא הקפידו על זה אפילו לכתחילה.
גם הביא מהנודע ביהודה מה”ת אהע”ז סימן ע”ט, שנשאל על דבר שידוך, שנשתנה שם החתן בחוליו, ועי”ז הפך להיות כשם אבי הכלה, וכתב הנודע ביהודה וז”ל :
דע תלמידי החביב, ויהיו הדברים הללו חקוקים על לוח לבך לזכרון, הכלל הגדול, שאין לכל החכמים שאחר התלמוד רשות, לומר דבר נגד התלמוד. והאומר דבר לסתור קוצו של יו”ד מדברי התלמוד, לא יחשב בכלל חכמי ישראל. ואמנם כשאנו מוצאים אחד מחכמי ישראל המוחזק בתורה וביראה בלי ספק, שכתב בספר דבר הסותר לדברי התלמוד, חייבין אנו למשכוני נפשין לתרץ דבריו, שלא דיבר רק לשעה, או למשפחה פרטית, ודברי התלמוד הם על הכלל.וכיוצא בזה אנו מוצאים לר”י החסיד בצוואה שלו, דברים שכמעט אסור לנו לשומעם. כי הוא אומר שלא ישא בת אחותו, ובגמרא אמרו שהיא מצווה. הוא אומר שלא ישא אב ובנו שתי אחיות, ורב פפא ובנו נשאו שתי בנות של אבא סוראה. הוא אומר שלא ישאו ב’ אחים שתי אחיות, ובגמרא שמונים זוג אחים כהנים נשאו שמונים זוג אחיות כהנות, ותרי בנתיה דרב חסדא הוו נסיבי לרמי ולמר עוקבא בר חמי, וכיוצא בזו הצוואה
ואם היה החסיד מצווה צוואה זו לכל ישראל, הרי הוא סותר לדברי התלמוד, והיה אסור לנו לקבל דבריו כלל, אבל האמת יורה דרכו כי החסיד לזרעו אחריו ציווה לדורי דורות [ יעוין בס’ שם-אריה יו”ד סימן כ”ז, שגם זרעו אחריו לא היו נזהרים מלקרא בשם יהודה או שמואל, דבר שנאסר בצוואה.] כי ראה ברוח הקדש שזרעו לא יצליח בזיווגים כאלה, ובזה אינו סותר דברי התלמוד והוא על הכלל, ודברי החסיד על הפרט וכו‘” 
גם החת”ס יו”ד סימן קל”ח כתב :
מה שנמצא בבאה”ט יו”ד סימן קע”ט בשם צוואת ר”י החסיד, שיש סכנה לבונה אבנים וגם לבונה בית במקום שלא היה שם בית מעולם וכו’, טוב יותר שלא לחוש לדבריו האלו וכיוצא בהם כלל דברים שלא הוזכרו בש”ס ובפוסקים ולא ר’ יהודה החסיד חתום עלייהו וכדמוכח ממ”ש בעצמו סי’ תס”א וכו‘.”
לאידך גיסא, ישנם מרבותינו שהתייחסו לצוואה בחומרה יתרה
על הטענה שר”י החסיד לא כתב צוואה זו, משיבים שמוכח שכתב, כי רואים בספרי תלמידיו ציטוטים מהצוואה. (כמו רבינו ירוחם בס’ אדם וחוה נתיב כ”ח, הרקח בס’ שי”ז, אורחות חיים בח”ב הל’ אבל סי’ ל”א, והתשב”ץ לתלמידו של מהר”מ בר ברוך סי’ תקנ”ה הביא ששמע מפי ריה”ח דבר המובא לפנינו בצוואה.)
וכן יש לרוב דבריו בצוואתו יסוד ושורש בספר חסידים שכתב.
וכתב המהרי”ל : “ואם כי אין אתנו יודע טוב טעמו, ומי עמד בסודו, אנו רואים כי יש תשובה לדברי הקושיות והסתירות, ואנן סהדי שנתפשטו גזרותיו, ונגררו אחריו חכמי ישראל.”
 גם בעל ספר  תרומת הדשן ” השגיח הרבה על צוואת ר’ יהודה החסיד, והזהיר מפיו יחידי סגולתו שלא לעשות כנגדו. ובספרו בפסקים סי’ קל”א כתב וז”ל :
שעל ספר חסידים קסמכינן, וידעתי שהשר [כנראה רב שר שלום מנוישטאט, רבו של המהרי”ל ] נהג מאוד אחרי אותו ספר וכו‘ “
והעידו גדולים וטובים כי כל אלה שלא חשו לדבריו לא הצליחו
למשל כתב בעל כנסת הגדולה אע”ז סי’ ס”ב הגהות ב”י אות ד’ וז”ל : 
ראיתי רבים שני אחים נשואים לשתי אחיות ולא עלה זיווגם יפה
וכן בס’ יוסף אומץ סי’ ל”ז אות ג’ כתב :
אני הגבר ראיתי שלא הצליחו ואין זיווגם עולה יפה, הן במיתה ב”מ הן במיני חולאים ר”ל “.
לסיכום : כשם שיש מגדולי ישראל הסוברים שאין לחשוש לדברי הצוואה, כך ישנם שמקבלים אותה. ויש יסוד לדברים, ומצינו בירושלמי תרומות פ”ח ה”ג, שצריך לחוש למה שהבריות חוששין
 אבל באופן כללי ניתן לראות אצל אלו שמקבלים את צוואת ריה”ח כדבר מחייב, שאין אצלם התייחסות שווה לכל האזהרות שקיימות בצוואה. כאשר ההקפדה היותר גדולה היא על האזהרות שהתקבלו והתפשטו אצל כלל ישראל, ואילו אחרות, ההוראה היא פחות לחשוש להן.
וכן כהנחיה הגישה היא, להשתדל לא לכלול באיסור דברים שהם ספק אם הם שייכים אליו.
וכך נראה בשו”ת דברי-חיים ח”א אהע”ז סימן ח’ כתב :
מכתבו הגיעני. והנה לפלפל בזה (בדבר נשואי בת אחותו) אך למותר, כי איך נפלפל בדבר שאין לנו שום ידיעה, והוא מדברים הנסתרים. ובמחכ”ת הגאונים בתראי שהחלו לפלפל בכוונת ריה”ח ז”ל, וכי נשכיל בדבר שאין מבוא לשכלינו להשיג ? אולם גם לסכל ח”ו דעת רבינו אדון החסידים ג”כ ח”ו, כי ידוע ריה”ח היה רבו של הסמ”ג ואו”ז אשר כל תורתינו ומנהגינו בארץ אשכנז וצרפת נמשכים אחריהם, ולכן בודאי יפה שיחתן מתורתן של בנים אחרונים. ושרי לי’ מארי’ לנוב”י שהרחיב בלשונו נגד ריה”ח רבן של גולת אריאל ארץ אשכנז וצרפת, אך באמת אין להקשות מדברי הגמרא עליו כי הלא ידוע לנו בכמות זה שאמרו וכו’, ובודאי אין בחכמי האחרונים לדחות דברי הקדמונים, אם לא נמצא בדורות הקדמונים חולקים עליו. כי אנו כאין נגד חכמתם ותורתם וחסידותם ויראתם, ועלינו לקבל דבריהם באהבה, הגם שהוא נגד התלמוד. אך מחמת שבדבר זה ספק אם לזרעו כוון או לא, נאמר בכה”ג – אם הלכה רופפת בידך, צא וראה האיך העולם נוהג. והנה במדינתינו אין מדקדקים רק באישה ששמה כשם חמותה. ודבר זה מבואר להחמיר גם בס’ משנת חסידים. ובשאר הדברים אין מדקדקין במדינתינו וכו
דוגמא נוספת, באות כ”ג בצוואה מזהיר ריה”ח : “לא ישא אדם אישה ששמה כשם אימו”. ובשו”ת צמח צדק מהגה”צ מליובביץ’, פסקי דינים רי”ג סע”ב, ובתשובותיו אהע”ז סימן קמ”ג כתב, שבזה יש להקפיד יותר מאשר בשאר האזהרות שבצוואה.
ועוד דוגמא : הגאון הקדוש מוה”ר אברהם דוד זצ”ל מבוטשאטש, בעל “דעת קדושים”, מתייחס למה שכתב ריה”ח בצוואה באות נ”ב : “לא יגדל אדם עגלים הנולדים מבהמותיו”, ואומר :”אך בכזה המנהג מכריע. כי עם בני ישראל – בני נביאים, וכבר הונהג בין רבים לגדל עגלים שנולד להם. ושמעתי שבלידת ב’ עגלים כבר נהגו למכרן או לשחטן, ואין לשנות בזה ממנהגא, והרי זה כעין הכרע שהקפידא לגדל עגלים היא לזרעו או במקומו משא”כ בשינוי הלידה קים להו לעם בני ישראל במדינות אלו דשייכא קפידה גם כאן…ומ”מ נראה פשוט במילי כה”ג כל מה שיש לצדד בכל אמתלא כל דהו להוציא מכלל הקפידא הוא נכון, והמרבה בקפידות כך הוא רק על עצמו ולא לאחרים ועליו הראיה, ובפרט כמו שכתבנו במקום אחר דכל מה שיש בו צד ספק (וגם בצד רחוק נדחה בהני מילי) הרי זה בכלל דלא ידע וכו’. וקפידות אלו הוא רק לדידע ודאי ולדקפיד ולא זולת זה”  
סיכומו של דבר :                                                                                  

ראוי לסמוך על האג”מ שכתב ברור שצוואת ריה”ח אינה מתייחסת למקווה
ובכל זאת הרחבנו בדבר התייחסות גדולי ישראל אל צוואת ריה”ח כדי להראות, שגם גדולי ישראל הנוהגים לפי הצוואה סבורים שיש להקל במקרים בהם קיימת אי-וודאות אם לדבר זה התכוון ריה”ח. כהנחייתו של בעל הדעת קדושים ” כל מה שיש לצדד בכל אמתלא שהוא להוציא מכלל הקפידא – הוא הנכון !”.  וכעצתו של הדברי-חיים : “אם הלכה רופפת בידך – צא וראה האיך העולם נוהג”. וגם מי שחפץ לחלוק על האג”מ צריך להודות שחשיב “הלכה רופפת” מכיוון שקיימת הדעה שאומרת שהצוואה לא אמורה על מקווה. ובמקרים כאלה בודקים איך העולם נוהג. ובזמנינו העולם נוהג לעשות מקוואות בבתים.  
ובוודאי שיחול הכלל לצדד בכל אמתלה להוציא מכלל הקפידא.

ג.     עצה פשוטה
ריה”ח כתב “לא יעשה אדם מרחץ בתוך ביתו…אא”כ עושה לרחוץ רבים בו
הנימוק להימנע ממרחץ בבית הוא “משום דשכיחי מזיקי”, ובזמן שהופך את המרחץ למצווה, בכך שמזכה אחרים ליהנות ממנו, מתקיים בו “שומר מצווה לא ידע דבר רע“. 
ולכן “אם עושה לרחוץ רבים בו” כדברי ריה”ח מותר
על אף שנראה מתוך דברינו שכאשר הדברים אמורים במקווה ולא במרחץ – אין מקום לחוש כלל, מ”מ מי שמרגיש בליבו חשש, ידאג לאפשר מידי פעם לעוד אנשים לטבול, בזמן שמתארחת המשפחה, או לחבר וכד’, ובוודאי אם יזכה אחרים בטבילה – שומר מצווה לא ידע דבר רע.
שמעתי על רבנים יראי הוראה שאחד, מסר את המפתחות של המקווה שבביתו גם לאחרים, והשני דאג שלפני ראש-השנה יטבלו גם אחרים במקווה שלו. לענ”ד כוונתם הייתה להראות שהם לא פועלים בניגוד לצוואת ריה”ח חלילה. לכן בררנו בהרחבה את הנושא ע”מ ליצור תחושה פנימית ברורה שאין בבניית מקווה ביתי דבר שנוגד את הצוואה, ולכן אין צורך אף בכך